מיומן הטיפולים, נורית מי-דן
מדיי פעם אני נשאלת במסגרת תפקידי שאלה החוזרת על עצמה:
האם להישאר בבית או לעבור לבית אבות?
במקרה בו טיפלתי היום מדובר באישה מקסימה ויפיפייה בשנות ה 90 לחייה. בתפקודה תשושה, צלולה ומתהלכת בעזרת הליכון. מתגוררת בדירה שכורה לבדה. 3 ילדים יש לה ואחד מהם מתגורר לא רחוק מביתה. הילדים אינם מרבים לבקר אותה.
ביום מבקרת במרכז יום לקשיש . בצהריים מלווה אותה מטפלת שעתיים ולאחר מכן נותרת לבדה עד שעות הבוקר.
לדבריה, השעות האלה בהן היא לבד מלווים בפחד וחרדה. חרדת קיום. חרדה מהבלתי ידוע. האישה ישובה על הכורסא כל הלילה. כל ניסיון להתרומם מהכורסא מלווה בפחד מנפילה. לא אחת נפלה ונותרה על ריצפת החדר. האישה איננה מעוניינת בעובדת זרה כי העלות יקרה ועיקר הנאתה היא בחברת אנשים. בפעילות חברתית והדגש, זמינות מידית של צוות רפואי ומטפלות מקצועיות.
בפגישתי עימה היום העליתי את סדר יומם של דיירים בבית הורים לתשושים ועצמאים.
בעיקר נסובה השיחה סביב סדר היום העשיר והמובנה הכולל הכל. הן אינטראקציה חברתית, הן תקשורת בינאישית והן פעילות, חוגים, תחביבים, ארוחות מגוונות, מקלחות, שירותי כביסה, שירותי רופאים, אחיות ומטפלות סביב השעון והעיקר, לא לבד !
הטיפול הוא טיפול אישי, חם ומלטף. בית ההורים הופך להיות בית. משפחה.
ראיתי את החיוך, ראיתי את הרווחה ואת התודה בפניה.
אם הצלתי נשמה בודדה אחת, הריי הצלתי עולם ומלואו.
ניתן ליצור איתי קשר עוד היום 24/7 במתן סיוע בכל הדרוש.
נורית מי-דן, 054-4707307
|