האגודה הישראלית לגרונטולוגיה

בפורום הדיון של האגודה, בסוגיית הבדידות, טענה ענת מלהאוזן-חסון כנגד הדיור המוסדי: “ניתן להרגיש בודד גם בין קהל רב. .. למרות האפשרויות הקיימות פוטנציאלית, היכולת להפיג את הבדידות של דייר תלויה במשתנים נוספים. שהם לעיתים הם אישיים”.

מיכל לרון תמכה והוסיפה שיש צורך בפעילות מניעתית: “אפשר להושיט יד לאנשים לפני הגעתם לצומת מסוכנת העלולה להוביל להידרדרות, לפני שהם מתקבעים לתוך בידוד חברתי שממנו קשה להוציא אותם.”

מנגד הוצע רעיון מהפכני – ‘מחיר למזדקן’ – דיור מוגן בר השגה, שיתן גם ללא עשירים את האפשרות להזדקן בכבוד.

מה דעתכם?

נורית מי-דן, גרונטולוגית משיבה:

כגרונטולוגית, מזה 10 שנים ויותר אני עוסקת בין השאר ביעוץ והכוונה לדיור מוגן ובתי אבות.
משכך, קל לי לעקוב אחרי מצב מטופלינו טרם העברתם לבתי אבות שונים ולאחר העברתם.
כשם שאין מקום לאמרה גורפת שבתי האבות הינם “כלא בדידותי”, אין מקום לומר שביתו כולא את הזקנים בבדידותם..

נכון הוא שמרכיבי אישיות הם פרמטר לבדידות אך לא רק.
מצב כלכלי, בריאותי, סוציאלי ומשפחתי, כל אחד ו/או כולם יחד יכולים להביא לבדידות.

בחזרה לדבריי בפתיח, מתוך ראייה ארוכת שנים, קצב “דעיכתם” של דיירים בבתי אבות איטי יותר. גם אם הם אינם “פעילים” חברתית, החשיפה למשפחת בני האדם על צורותיו וגווניו בתוך מסגרות אלה, איך אומר? מעטות את דעיכת הנר…
באשר למסגרות דיור מוגן.
יש מגוון גדול של מסגרות דיור מוגן. בכולם קיימת תשתית חברתית, תעסוקתית/תחביבים וכו’ ותשתית רפואית.

אלא שגם במסגרות אלה, כמו הזוג האחרון אותו אני מלווה, ניתן לחוש בבדידות.
בה בעת שהבעל פורח, אשתו קמלה.
איש איש וסיפור חייו.
כלומר, מציאת איזון.
בעקרון, גם מסגרות הדיור המוגן המוצע “כנגיש” לכל איש, הן מסגרות בהן יש נטייה לבודד את ציבור הנזקקים להם.
ברוב המקרים, מסגרות הדיור המוגן מורחקות מלב העיר או הכפר.
בכללי, לא טוב היות האדם לבדו אבל האם ניתן ורצוי לשקול קהילות מעורבות?
זקנים לצד צעירים וטף?
כאן הניסיון מראה לי שכל הצדדים יוצאים מורווחים…
תחשבו על זה.
תודה