“אין כסף….”

צמד המילים הקטלני הזה שבו חורצים בני משפחה את גורל הוריהם.

לשמחתי אין זה כך בכל המקרים אך אין להתעלם מאלה שכן.

“הכסף של אמא/אבא שלי… בשבילי…בשבילנו”. זו הירושה שלנו…”

מילים אלה מושמעות באוזניי השכם וערב בבואי לתת יעוץ לפונים אליי על זכות הזקנים לסידור בבית אבות הולם לצרכיהם הבריאותיים והנפשיים או לסידור עובדים זרים בבית המטופלים עקב החמרה במצבם.

הכסף יכול להיות בכל סכום ובכל צורה. אם המדובר בהכנסה הזעומה מביטוח לאומי או שעות גמלת הסיעוד בהמרתם לכסף או בין המדובר בתגמולים מקרן השואה, הכנסות מפנסיה, שילומים, או כל הכנסה שוטפת אחרת בין אם שכירות נכסים או הכנסות מהשקעות ומה לא?

“נשאיר את אמא/אבא, סבא/סבתא בבית” . פנייתם של משפחות אליי באה משום שהטיפול הביתי מיצה עצמו. התמונה הקלינית של זקנים אלה כפי שמוצגת לפניי, דורשת התייחסות טיפולית של צוות רפואי. רופאים, אחיות, מטפלים מקצועיים, פיזיותרפיסט, מרפאים בעיסוק, דיאטנים, עובדים סוציאליים ועוד….

כשהדמנציה פועה ומביאה עימה סכנות לחולה ולסביבתו,
כשפצעי הלחץ צצים בגופם של החולים,
כשהחולים מאושפזים שוב ושוב ושוב,
כשהם מועדים, נופלים ונותרים על ריצפת חדרם שעות בקור ובהיפותרמיה או “תקועים” באסלת בית השימוש לילה שלם
כאשר הבדידות מכרסמת כל חלקה והמסך השחור מורד,
כאשר העובדת הזרה מוחלפת ע”י אחרת מחוסר התאמה בגלל קשיי טיפול או תנאי מחייה קשים או סכסוך עם בני המשפחה

וכאשר, כאשר מתחננים הזקנים למסגרת בית אבות לטיפול בסבלם הרפואי והנפשי, אז באה תשובת בני המשפחה: “אין כסף”… הישארו בבית !

בוודאי שיש כסף אבל הוא לא שלכם !!
הוא של הוריכם או הורי הוריכם. הוא נועד עבורם ועבור צרכיהם וצרכיהם בלבד.

ושוב. אינני מדברת על משפחות מלוכדות, תומכות ואוהבות את הוריהם ששמים נפשם עבורם להיטיב ולהקל בכל מחיר, אלא לבעלי אינטרסים המריחים את הטריפה ושמים ידם על השלל עוד בהיותו חי ומפרפר.

ברי המזל הזקנים, דאגו מבעוד מועד לעתידם. חתמו על צוואות והסדירו עניינם . אלה שלא, גורלם נדון בידי רצון קרוביהם.