תמר
זה הסיפור:
בעלי חולה פרקינסון ולאחרונה התדרדר מאוד מצבו.
בהחלטה מגובה בהתייעצויות רבות גמלה בי החלטה שהטוב ביותר בשבילו זה לעבור לבית סיעודי בקיבוץ. מאחר ואנו בני קיבוץ חשבתי ללכת על זה. נכנסתי לגוגל ובקשתי בתים סיעודיים בקיבוצים. התקשרתי לטלפון שהופיע על המסך וענתה לי נורית מי דן.
נורית אמרה לי, אני גרונטולוגית ורוצה לשמוע במה העניין. שאלתי מתי אפשר להתקשר ואמרה לי 24/7…
מרגע שאמרתי במה העניין , נורית לקחה לידיה את הטיפול בנושא ולא הרפתה לרגע.
ביעילות אכפתיות ונדיבות בלי גבול, פתרה לי תוך יומיים את הבעיה וממקום שלא היה לי מושג איך אני מתנהלת, בעלי ניכנס לבית סיעודי שמתאים לבעיותיו, קרוב לביתנו שנוכל לבקרו הרבה תוך הדרכה על כל צעד נדרש.
בחקירתי את נורית, התברר לי שהכול נעשה בהתנדבות.
המקצועיות והיחס של נורית אלי היה בשבילי ענק. כאילו אני ובעלי הדבר החשוב לה ביותר עכשיו.
עינת
הי נורית,
רק לעדכן אותך שהייתי היום אצל הורי.
דברתי עם אבא שלי שהיה מותש. לא ישן כמעט בלילה בגלל קשיי נשימה של אימא שלי.
בינתיים, הוא יגיש בקשה לעובד זר.
בו זמנית, הוא הסכים איתי שחייבים להתחיל לברר מקומות לאימא שלי.
גם אם זה לא יקרה מחר.
עברתי על המסמכים שבקשת.
יש לו אמנם מגריאטר, אשפוז אחרון ברמב”ם, ומרופאת משפחה…
הבעיה, שרופאת המשפחה כתבה שהיא תשושת נפש במקום סיעודית.
רק עכשיו אבא שלי שם לב.
ברגע שיתוקן, נעביר לך את המסמכים.
תודה לך מראש.
יש בך משהו מאד אנושי.
מה שהולך ונעלם במקומותינו.